פרנקו נ' עמידר, החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ ואח'

החלטה

לפני בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בבית שמש מיום 4.10.2010 (כב' השופטת מאק-קלמנוביץ') אשר ניתן בהעדר כתב הגנה.

ביום 18.7.2011 הגיש המבקש בקשה לעיכוב הליכים המלווה בבקשה להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק הדין וכן בקשה לביטול פסק הדין. ביום 24.7.2011 קבע בית המשפט קמא כי עיכוב ההליכים מותנה בכך שהמבקש יפקיד בקופת בית המשפט סכום של 10,000 ₪ עד ליום 1.9.2011. ביום 11.9.2011 ניתנה החלטה בבקשה לביטול פסק הדין שקובעת כי פסק הדין יבוטל בכפוף לכך שהנתבע ישלם למשיבה סכום של 16,000 ₪. לאחר מכן הגיש המבקש בקשה, אשר נדחתה, לשלם את חובו בתשלומים.

ביום 21.11.2011 פנה המבקש ללשכה לסיוע משפטי בבקשה לקבלת עזרה משפטית. ביום 3.1.2012 ניתן כתב המינוי המבוקש.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחים שצורפו לה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

נקודת המוצא הינה כי הנטל על המבקש להוכיח קיומו של "טעם מיוחד" לאיחור בהגשת ההליך (תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). כידוע, המבחן של "טעם מיוחד" נועד לאזן כראוי בין האינטרסים של מבקש הארכה, למיצוי זכותו להשיג על פסק דין או החלטה שניתנה בעניינו, וכן להימנע מתוצאה שרירותית ומנוקשות יתרה בהפעלתם של סדרי הדין; לבין אינטרס המשיב, כמו גם של הציבור בכללותו, לסופיות ההליך, להשמת גבול להתמשכות ההליכים וכן לחיזוק הוודאות והיציבות המשפטית. קיומו של "טעם מיוחד" נבחן לפי נסיבותיו של כל מקרה לגופו. בהקשר זה יש לשקול, בין היתר, את משך האיחור (ככל שמשך האיחור משמעותי יותר, כך נדרש טעם כבד יותר להצדקת האיחור). עוד יש לשקול את מהות הטעם שהוצג להגשתו של ההליך באיחור. ככלל, "טעם מיוחד" המצדיק הארכת מועד הוא טעם שאינו מצוי בשליטתו או בתחום ציפייתו הסבירה של מבקש הארכה. (בש"מ 251/12 רפי אוחיון נ' עיריית נתניה ואח' (11.1.2012) (להלן – עניין אוחיון)).

האיחור שבו מדובר כאן הוא איחור ניכר ואין לתלות את האיחור בפנייה בבקשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט בשל משך חלוף הזמן בין הפנייה ללשכה לבין מינוי עורך הדין מטעמה. עצם העובדה שהמבקש נזקק לשירותיה של הלשכה לסיוע משפטי, אינה מאיינת את הוראות סדרי הדין ואינה מהווה טעם מיוחד למתן ארכה להארכת מועד (עניין אוחיון). המבקש פנה ללשכה לסיוע משפטי ביום 21.11.2011 אף שלפני מועד זה היה מיוצג במספר הליכים בבית המשפט קמא. על כן, לא סביר כי יגיש בקשתו למתן ארכה להגשת בקשה למתן רשות ערעור בשלב זה אף שידע ויכול היה לפנות באופן עצמאי ועוד בטרם קיבל את הייצוג לבית המשפט בבקשה להארכת מועד (ראה רע"א 9382/10 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה (17.7.2011) (להלן – עניין פלוני)).

בנוסף, המבקש הגיש בקשה לביטול פסק דינו של בית המשפט קמא ביום 18.7.2010 בעוד שפסק הדין ניתן ביום 5.10.2010 כלומר בחלוף יותר מ - 9 חודשים מיום מתן פסק הדין, בפרק זמן זה לא הראה המבקש כי אכן פעל לקדם את עניינו באופן בו יכול היה לפנות אל המשיב להודיע לו כי בכוונתו להגיש ערעור ולו על מנת למנוע ממנו לפתח הסתמכות (עניין פלוני).

לאור האמור לעיל, ובשים לב כי סיכויי הערעור, אשר אינם נחזים להיות גבוהים, הנני דוחה את הבקשה.

ניתנה היום, ז' שבט תשע"ב, 31 ינואר 2012, בהעדר הצדדים.